השמיכי של ג'וניור…ושלי…

כבר הרבה זמן אני מבטיח לג'וניור פוסט שמוקדש ל"שמיכים"…לצערי, אני לא מצליח לכתוב הרבה כמו בעבר, וככה מצאתי את עצמי מבטיח שוב ושוב ולא מקיים.

היום שמתי לב שחודש מרץ כבר הגיע, וברגע שהפכתי את לוח השנה שלי גיליתי בו את ג'וניור מסתכל עליי עם השמיכי שלו בפה….החלטתי שזהו הגיע הרגע להכנס לעומק הנושא החשוב הזה- להלן פוסט השמיכי!

בשבוע שעבר זאת שגרה איתי פה (ומנסה כל הזמן ללטף אותי ולהתכרבל איתי עד שבא לי להקיא) סיפרה שהיא הייתה בהרצאה על התפתחות המשחק. היא אמרה שמחקרים גילו חשיבות מאוד גדולה למשחקם של חתולים צעירים. למעשה מצאו שחתלתולים נטושים שלא שיחקו גם לא הצליחו לשרוד! אני, שהתנתקתי ממשפחתי בגיל שבועיים וחצי, חושב שחלק מההתקפים הפסיכוטים התוקפים אותי מדי פעם יכולים להיות מוסברים על-ידי החוסר שלי במשחק עם בני גילי בתור גור.

אז איך זה מתחבר לנושא בעצם…

בקרב גורי בני האדם ידוע המושג "חפץ מעבר", או בלשון (חתולי) הרחוב "שמיכי": חפץ שהם מתקשים להיפרד ממנו. חפץ שיש לו ייחוד ומשמעות בעיני הילד שאיננה לצעצועים או דברים או חפצים אחרים.

לג'וניור ולי יש שמיכי. לחתולים שעברו, כמוני, טראומה כה קשה בילדותם חשוב שיהיה חפץ רך ואהוב להקשר אליו ולהרגיש בטוחים איתו (חוץ מידיים ורגליים שהן כידוע רכות ונעימות ללעיסה, אבל בכל זאת צריך עוד חפץ, משהו שהוא אישי ולא שייך גם למישהו נוסף).

מה עושים עם השמיכי? מה שמתחשק! למשל ג'וניור סיפר לי את הדברים הבאים על השמיכי שלו: "מאז שאני גור אנחנו ביחד, יום ולילה חורף וקיץ תמיד אני עם השמיכי בפה אפילו שהשמיכי כבר מרוט ומלוכלך, לי לא אכפת…"

הנה ג'וניור מדגים רגע של אינטימיות עם השמיכי שלו:

השמיכי שלי הוא המשחק הראשון שקיבלתי. פעם היה לו פרצוף! מדי פעם הוא הולך לאיבוד מאחורי אחד הרהיטים בבית, ואז הוא מופיע אחרי שמישהו מועיל בטובו לנקות פה קצת. אני כל-כך אוהב את השמיכי שלי, ואני כל כך אוהב לרוץ ולתפוס את השמיכי שלי שאני אפילו מוכן למסור להם אותו בתקווה שהם יבינו את המסר ויזרקו אותו שוב (אפילו לא אכפת לי שאומרים לי שאני מתנהג כמו כלב!)

מכיוון שאני מייחס אינטימיות גדולה לקשר שלי עם השמיכי שלי אני לא מוכן שיצלמו אותי איתו, אז אני מצרף תמונה שלו לבד:

שלכם,

שאסי (שמתגעגע לשמיכי ורוצה שינקו פה כבר את הבית)