דווקא יש כמה אנשים שאני מחבב. אחד מהם הוא אהוד מנור ז"ל שכתב את הדברים הבאים:
"גלי, גלי
מדוע בכית כשהגשם הראשון
התדפק על החלון
מדוע בכית?
האם הוא סיפר לך דבר איום
על חתול שנרטב,
שנרטב ועלה לו החום?"
יום האהבה היום וגשום בחוץ. בשביל האוהבים הגשם הזה הוא שיא הרומנטיקה, בשביל הבודדים- שיא הבדידות.
לכבוד יום האהבה החלטתי לפנק את עצמי ולשחק במשחק שאני הכי הכי אוהב. זה גם המשחק הראשון שקיבלתי אי פעם: פונפון צהוב שהיו לו פעם פרצוף וחוט. היא זורקת לי אותו ואני רץ אליו ולועס להנאתי. אם מתחשק לי אני מביא לה אותו שתזרוק שוב, ואם לא מתחשק לי, אני מכריח אותה ללכת ולהביא אותו.
ככה שיחקתי לי שוב ושוב בסלון המחומם כשפתאום שמעתי יללות בחוץ. היא פתחה מיד את החלון וראיתי אותו, את החתול מהשיר, רטוב ואומלל, חוצה את החצר ביללות עצב ובדידות בדרכו למצוא מחסה מתחת לבניין.
חשבתי לעצמי: איזה יופי שיש לי את כל הצעצועים שאני אוהב, איזה מזל שיש לי את האוכל שאני הכי אוהב, ואיזה כיף שאני כל-כך אוהב את עצמי.
יום אהבה חמים ונעים לכולם,
שלכם,
שאסי.
מיומנו של חתול 
מה קרה עדודה הכריחה אותך לכתוב את זה תחת איומים? כי האמת ככה זה נשמע!
נו ברור שאם נשווה את עצמנו להומלסים נרגיש כאילו זכינו בפייס אבל זו לא חוכמה.
אישית אני רוצה אהבה ואני הולך להשיג אותה ויהי מה!
לא מספיק לי תנור חימום, משחקי פונפון ואהבה עצמית בשקל
יום אהבה שמח לך שאסקי נשמה.
איזה יופי שאסי. מרגש.