לא הכרתי את גירגיר ואף פעם לא אכיר.
גירגיר חתולה בת ארבע עשרה שנים.
שמה חרוט בזכרוני מאז שהם חזרו מאותו בילוי אליו שוב לא הוזמנתי. הם סיפרו איך שכבה פרקדן על הפוף מול המזגן, נהנתה מהחום, באה אליהם לקבל ליטופים, הייתה רגועה ונעימה. "שאסי" הם אמרו "למה אתה לא יכול להיות כזה?"….
גירגיר בת ארבע עשרה שנים.
גיל מכובד, ללא ספק. היא היתה יוצאת אל הרחוב וגם חוזרת. בזה קינאתי! איך מצאה את הדרך חזרה?
גירגיר בת ארבע עשרה שנים.
גרה ברחוב צדדי, צר יחסית, שליו.
גירגיר יצאה היום לטייל ברחוב ונדרסה. ואני מנסה להבין איך מישהו נוסע מהר ברחוב כל-כך שקט וצדדי.
ולבני האדם אני אומר: מחר זה יכול לקרות גם לכם. למה להצטער בדיעבד? סעו היום בזהירות, כדי שגם החתול שלכם יחזור הביתה בשלום.
שלכם,
שאסי.
מיומנו של חתול 
יהי זכרה ברוך.
מסכנה הקשישה, כולה רצתה לטייל קצת, לנשום אוויר.
אני מרכין את ראשי לכבודה.
שלא נדע עוד צער.
😦
ויכוח מר ניטש בין המצדדים ב"חתולי חופש", לבין אלו שטוענים שלטובת החתול עדיף להשאיר אותו בפנים. בבית שלנו החתולה של השותפה יוצאת והחתוליים שלי לא יוצאים. הפוסט הזה רק מבצר אותי בעמדתי.
דולי, גם אני כחתול מתמודד עם הדילמה הזאת…בין השאיפה שלי לצאת החוצה לשאוף אויר צח ולספק את הגנים הרחוביים שלי, לבין הפחד הבלתי נשלט שתוקף אותי בכל פעם מחדש שאני מנסה את זה…(תיעוד לכך אפשר למצוא בארכיון שלי). ולכן אחרי הפעם האחרונה שניסיתי את זה החלטנו הם ואני שזה פשוט לא יקרה יותר (אולי נכון יותר לומר שהם החליטו ואני הנהנתי בראשי להסכמה).
במקרה של גירגיר אני חושב שהיא הגיעה לבית הנוכחי שלה בגיל מאוחר יחסית אחרי שכבר היתה רגילה לצאת ואז הבעיה היא עוד יותר קשה….מה עושה חתול שכבר רגיל למרחב הזה? באמת שאלה קשה…
אני חוזרת הביתה ומשאירה לשניה את הדלת פתוחה, נותנת לה אפשרות להתמתח רגע לפני שהיא יוצאת לשאוף אויר. אבל אז מבזיקה בי ההכרה שהיא לא מגיעה. אני מציצה באמצע המקלחת לראות אם היא עדיין מחכה לי על השטיח אבל היא לא מחכה. הפוף הכתום נשאר נטוש. זה כואב כל כך. טאשי מתנהג מוזר, מיילל בתובענות, מריח את המקומות שבהם נהגת לנוח. אני חולמת עלייך ומתכווץ לי הלב כל פעם שאני חושבת על השניה הקצרה שפגעה בך המכונית.
התגובה הראשונה שלי אחרי שחזרנו מהלוויה היתה להודיע לטאשי שהוא החוצה כבר לא יצא. אבל אנחנו הרי דוגלים בחופש ובמרחב תנועה. לפעול מתוך חרדה נוגד את האופן בו היינו רוצים לחיות את חיינו (אם כי זו נטייה ראשונה). אני בעיקר לא מבינה איך הורים יכולים להחזיק מעמד כשהילדים שלהם בצבא או נוהגים או עושים את כל הדברים שילדים גדולים ועצמאיים כבר יכולים. זה בלתי נסבל.
מתגעגת אלייך מתוך הבטן ואוהבת עד אין סוף.
😥
בא לי לחבק אותך חזק חזק חזק.
ריגשת אותי והדברים שכתבת מעוררים מחשבה.